
דרך העדשה של מערכת העצבים האוטונומית, חוסן Resilience הוא היכולת לחזור בקלות למצב של וויסות עצמי.
מערכת העצבים מגיבה בכל רגע ורגע לסביבה החיצונית והפנימית של הגוף. מנווטת בתנועה גמישה בתנודות קטנות ומארגנת את מערכות הגוף לתגובה המתאימה לדרישות החיים. זהו איזון דינאמי והוא מה שמאפשר בנית חוסן המספיק כדי לעמוד גם באתגרים גדולים וטראומתיים.
בכמה אתגרים מערכת העצבים שלנו מסוגלת לעמוד מבלי להישבר ולהתאושש בקלות הוא טווח החוסן שלנו, או the window of tolerance חלון הסיבולת (מונח שטבע דר' דן סיגל)
בגבולות חלון הסיבולת (האזור הירוק) זורמת אנרגיות החיים בטבעיות. עוברת בין אנרגיה סימפתטית המתניעה והמחיה, לבין רגיעה פאראסימפתטית, כמו הגז והמעצור במכונית. נהר החיים זורם בקלות. בזרימה כזאת אנחנו מרגישים בטוחים, התפקודים הגבוהים של החשיבה מאפשרת לנו להיות מחוברים באופן אותנטי ואמיתי לעצמנו, וגם להתחבר ולהתעניין בעצמי האמיתי של האחר.
טראומה יכולה להוציא אותנו אל מחוץ לטווח החוסן שלנו. הגוף עובר לעוררות סימפתטית גבוהה ומגייס את הורמוני הסטרס (אזור אדום). העוררות המוגברת מיועדת לחלץ אותנו מסכנה, אבל היא לא מיועדת להמשך לאורך זמן.
לפעמים עוברים בין מצב אחד לשני בחדות.
האתגר שלנו כשטראומה מתרחשת הוא וויסות המערכת. בטווח החוסן של חלון הסיבולת אנחנו נעים מעט מעליו או מעט מתחתיו. "שמים את הבוהן" לאזור חוסר הוויסות ואז חוזרים לוויסות. תמיכה אמפתית חיונית מאד לריקוד הזה של מעבר בין חוסר ויסות לוויסות.