חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

דופמין, ההורמון שאחראי על האיזון בין כאב והנאה

אף אחד לא רוצה להרגיש כאב. זה מובן מאליו. אבל חיים ללא כאב אינם אפשריים, ובאופן פרדוקסלי, הניסיונות להימנע מכאב רק מגבירים אותו. (כאבים פיזיים או רגשיים – בשביל המוח זה מאד דומה)

התרבות שלנו משתדלת לחסוך מאיתנו כל כאב. זה מתחיל בילדות. הפסיכולוגיה המודרנית מעודדת את ההורים והמורים ליצור סביבה בטוחה ונטולת איומים, סביבה המאפשרת שיחה, חשיבה ולמידה. יש להכיר בערכו של הילד ללא קשר להישגים שלו.

אבל אולי ההגנה היתרה מכל מצוקה מרפדת מדי, ולא מחסנת מספיק מפני התמודדות עם קושי. האם נכון להרעיף חיזוקים חיוביים גם אם הם רחוקים מהמציאות ומסתירים את האמת? יותר מזה, אולי הם גם עלולים לגרום נזק?

בספר "אומת הדופמין" (Dr. Anna Lembke, "Dopamine Nation) כותבת הפסיכיאטרית דר' אנה למבקה על פרדוקס השפע. אנחנו סובלים בגלל שאנחנו כל כך משתדלים להימנע מסבל. נראה שאנשים שגדלו במשפחות שלכאורה יש בהן את כל היתרונות של החיים, תמיכה, חינוך, ביטחון כלכלי ובריאות טובה, דווקא הם מפתחים חרדה, דיכאון וכאב פיזי.

לפני המאה העשרים רופאים סברו שמידה מסוימת של כאב היא טובה. גם בניתוחים לא השתמשו בהרדמה כללית כי האמינו שכאב ממריץ את מערכת החיסון, מחזק את הגוף ומזרז את ההבראה. כאב נתפס כחלק מחוכמת הטבע. אין כיום הוכחה לכך שכאב מזרז את החלמת האיברים, אבל כן יודעים כי משככי כאבים מאטים את קצב ההחלמה.

בתקופתנו מצופה מהרופאים להסיר מאתנו כל כאב. שינוי הפרדיגמה הזאת מביא לשימוש נרחב בכדורי "הרגשה טובה". היום בארה"ב כל אדם מבוגר רביעי משתמש בתרופה פסיכיאטרית על בסיס קבוע. וילד – אחד מעשרים.                              

כשהתחלתי לכתוב את מה שאני כותבת כאן חשבתי שזה כך באמריקה, לא הייתי בטוחה כמה זה רלוונטי לישראל. אבל מסתבר שהמצב אצלנו יותר גרוע. "מחקר שנעשה לאחרונה דיווח על עלייה חדה בצריכת אופיואידים (תרופות דמויות אופיום) בישראל בשנים 2013–2020 , עלייה שהציבה אותה במקום הראשון בעולם בתחום זה …שיעור דומה לשיעור שהיה בעבר בארצות הברית ובקנדה והוביל אותן למגפת אופיואידים."

דוח: השימוש המוגבר במשככי כאבים נרקוטיים בישראל: תחילתה של מגפה?

אבל זה לא רק סמים ותרופות. אנשים משתמשים בכל מיני אמצעים ונוקטים באסטרטגיות שונות רק כדי לא להרגיש תחושות קשות וכאבים.  מגוון השיטות רחב, אוכל, בילויים, קניות, שעות של צפיה במסכים ועוד. גם התמכרות לעבודה או ספורט קיצוני יכול להיות דרך למסך תחושות. ולמרות כל זה מספר האנשים שסובלים מדיכאון או מכאבים ללא סיבה נראית לעין עולה.

אני כותבת את כל זה ויודעת שיש הרבה סבל, כאבים פיזיים וכאבים נפשיים שדורשים טיפול מידי. במקרים של פגיעה, פציעה, טראומה או מחלה קשה ברור שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לא לסבול סבל מיותר. אבל חשוב להבין ששימוש ממושך במשככים, כימיים ואחרים, גורם לרמת הכאב שוב לעלות.

 

המכניקה של הכאב וההנאה במוח.

לירידה והעליה הזאת ברמת הכאב אחראים חומרים והתנהגויות שמעלות את רמת הדופמין. דופמין הוא מוליך עצבי במוח שאחראי על תחושת ההנעה וההנאה. תפקידו להתניע אותנו, לגרום לנו לרצות להשיג ולהצליח. כשהוא משתחרר הוא מפעיל את מרכז ההנאה במוח והוא ממלא אותנו בתחושת עונג, בעיקר מתכנון משהו עתידי ומביצועו. תנועה לקראת משהו חדש, ארוחה טובה, נסיעה לחו"ל, התאהבות. הוא גורם לתחושת ההתעלות כשאנחנו מקבלים גמול על מאמצינו. 

תחושת העונג שמרגישים ברמת דופמין גבוהה מורידה את תחושת הכאב. תרופות ומשככי הכאבים האופיואידים, וגם שוקולד, מין, ניקוטין, חשיפה למסכים ובעיקר למדיה חברתית משחררים דופמין במוח. 

ומה קורה לאחר שהשגנו את הדבר שאותו רצינו? רמת הדופמין במוח יורדת. התנועה לקראת קבלת הגמול או הפרס חשובה לדופמין יותר מקבלת הפרס עצמו. אחרי הארוחה אנחנו שבעים ותחושת ההנאה פוחתת. השגנו את מושא אהבתנו וההתאהבות כבר פחות מלהיבה. הדבר החדש שהשתוקקנו לקנות כבר פחות מעניין, אולי אנחנו אפילו מתחרטים שקנינו. חווים אכזבה ריקנות וכאב. כדי לא להרגיש את כאב הריקנות המיידי אנחנו רוצים מיד עוד. עוד אוכל, עוד משהו לקנות, מתכננים את החופשה הבאה.

לכאב והנאה שני אזורים נפרדים במוח, והם עובדים בתהליך של איזון ניגודים. אפשר לדמות את זה למשקל מאזניים. בצד אחד של המאזניים ההנאה ובצד השני תחושת הכאב. כשהמשקל נוטה יותר לצד ההנאה יפחת הכאב. אבל לא לאורך זמן. כמו שדון קטן, בכל פעם שהמאזניים כורעות לצד ההנאה הוא קופץ על צד הכאב כדי לאזן את המאזנים.

תהליך ההומאוסטזיס מתרחש כל הזמן בכל גוף ובכל תא חי ושואף תמיד לשמור על איזון פיזיולוגי. מה שעולה חייב לרדת! זהו חוק טבע. תהליך הוויסות העצמי של כל אורגניזם חי מחזיר את המאזניים לאיזון ושומר עלינו חיים.

ולכן כשהשדון קופץ לצד הכאב אנחנו שוב רוצים עוד הנאה. ומיד. עוד קוביית שוקולד, עוד קצת זמן מסך, עוד טיפה מהדבר המהנה. לאורך זמן צד ההנאה במאזניים מתחיל להיחלש, הצד של הכאב מתחיל להתחזק. הגוף רוצה עוד, אבל עכשיו ההנאה פוחתת, העונג  של הפעם הראשונה מאבד את הטעם. נהיים חסינים להנאה, מרגישים אותה פחות. כשנמשיך להעמיס על צד ההנאה בעוד ועוד גירויים, צד הכאב יעשה יותר ויותר כבד . נבקש עוד חומרים שיעלו רמת הדופמין  ולתחושות שהוא מביא.

אם ממשיכים עם נדנדת המאזניים הזאת הרגישות לכאב עולה. המוח מתרגל לרמה מסוימת של דופמין, מכייל מחדש  את מאזן הכאב-הנאה לכוון של הכאב. הכאב המקורי נהיה יותר גרוע, וכאבים חדשים צצים במקומות אחרים.

זהו מעגל מסוכן. מחפשים חומרים שמרימים את רמת ההנאה רק לשם ההנאה. חומרים יכולים להיות חומרים פיזיים כמו סמים או אוכל, או גם התנהגויות כמו צפייה במסכים, עבודה או ספורט, "אנשים, מקומות ודברים" בשפת המכורים האנונימיים, שמשתמשים בהם במטרה להשקיט רגשות או כאבים,. מיד כשה"דבר" מושג יש ירידה בדופמין. רמת ההתמכרות נמדדת לפי כמה אנשים מוכנים להתאמץ כדי לקבל את ה"חומר" שלהם.

הצריכה המוגברת גורמת למוח להפסיק להנות. הסמים לא עובדים, אנחנו רוצים עוד אבל מרגישים לאות, ואולי בושה וגועל. אם מפסיקים חווים סימפטומים של גמילה: חרדה, עצבנות, חוסר שינה דכדוך ומועקה. התחושות הלא נעימות גורמות לנו להשתוקקות לסם שלנו רק כדי להרגיש נורמליים.  עכשיו הצורך בעוד הוא כבר לא כדי להרגיש הנאה, אלא כדי לצאת מהדכדוך ולהפסיק לסבול.

איך יוצאים מהמעגל הזה?

לא ממהרים לספק את הצרכים הצורחים. לומדים להיות עם קצת כאב. כשמתמירים בתוכנו את הערך של הדבר אליו השתוקקנו יש הנאה מספקת מסוג אחר, שנבנית מעמידה במשימה ובהתמדה. קצת מאמץ וכאב נסבל שלא מתעלמים ממנו, כמו בספורט, או או היחשפות לקור.  מעלה שוב את רמת הדופמינים מתוך הגוף, בהתאם לתפקיד הטבעי שאליו הוא נועד.

יש כאלה שנשבעים על אמבטיות קור. אפילו רק חצי דקה של מים קרים בסוף המקלחת. אחרי השוק הקצר של הקור מתעוררת תחושה טובה וחיונית בגוף. אני עושה את זה לפעמים! ויש עדויות של אנשים שאומרים שזה עזר להם לצאת ממעגל הכאב וההתמכרות.

דופמין מניע אותנו להשיג ולהצליח.  הוא גורם לתחושת השכרון וההתלהבות כשאנחנו מתחילים פרוייקטים חדשים או כשאנחנו מתאהבים. התחושה הזאת דועכת בהדרגה לאחר ש"השגנו" את בן/בת הזוג. אבל אם הקשר יהפוך ליציב ובטוח, או נתמיד בפרוייקט שקבענו לעצמנו, הורמונים "שמחים" אחרים משתחררים, כמו אוקסיטוצין  "הורמון ההתקשרות והאהבה", וסרטונין שקשור לחווית הערכה חברתית וקבלה עצמית.

 https://publichealth.doctorsonly.co.il/2023/03/281133/

 

שיתוף הפוסט:

גבי מינצברג

אני מלמדת ומטפלת מוסמכת מזה 25 שנים. יש לי נסיון רב אותו צברתי בעבודה במרכזי ספורט, במרפאות של קופת חולים, בקליניקה פרטית בארץ ובגרמניה. אני אעזור לכם למצוא את הדרך המתאימה לכם : טיפול אישי במגע או בשיחה / שעורים בקבוצות קטנות / אונליין - בזום או סקייפ. הגישה המנחה אותי היא שלגוף ולמוח שלנו יש אינטילגנציה טבעית, ויכולת מובנית, ללמוד להתחדש ולהבריא. אני עוזרת לכם להשתמש ביכולת הזאת.

פוסטים אחרונים:
לתיאום טיפול או שיעור אישי בקליניקה

הישארו מעודכנים בכל שיטות הריפוי למערכת העצבים

עדכונים נוספים

התיאוריה הפולי-וגאלית

הבידוד החברתי בימים האלה של ההתמודדות עם נגיף הקורונה אמור לשמור על בריאותנו. על פי ד"ר סטיבן פורג'ס, מפתח התיאוריה הפוליווגאלית, יש כאן פרדוקס: מצד אחד