יש איש אחד שעובד במכולת שתמיד חייך אלי ולפעמים גם אמר בוקר טוב או סתם שלום. יום אחד הוא עבר מולי ולא אמר כלום ולא חייך. כשזה קרה כמה פעמים הרגשתי מין עצבוביות שמשתלטת עלי. די מיד ביטלתי אותה ואמרתי לעצמי שאני קצת מצחיקה, הרי זה סתם מישהו מהמכולת.
יש לנו חלק במוח שכל עיסוקו בזיהוי פנים, פנים בחיים האמיתיים ופנים על מסכים. החלק הזה מחובר חיבורים עיצוביים לאזורים במוח הקשורים לרגשות, לאזורים הקשורים לחרדה ופחד וגם לאזורים הקשורים לרווחה ריגשית.
כשאנחנו רואים פנים, במיוחד פנים חברותיות, גם במפגש קצר, וגם אם אין חילופי מילים, זה יוצר תחושה של היקשרות. וזה יוצר תחושה של צפיה. לראות פנים, במיוחד בבוקר, או אחרי הצהריים המאוחרים, זה משפיע חיובית על מרכז הרגשות במוח.
זאת לא צריכה להיות הפתעה. בהיותנו יצורים שמאד תלויים באחרים, אנחנו רגישים להבעות פנים כדי לדעת מה מקומנו בעולם וגם כדי לקבל שיקוף על מצבנו הריגשי הפנימי.
למען הרווחה הפנימית שלנו אנחנו זקוקים למגוון של אינטראקציות, גם קשרים קצרצרים, לא דווקא רציניים ועמוקים (גם אותם אנחנו כמובן צריכים). כולם חשובים כדי להיות במצב של שמחה. גם לראות אדם ברחוב, או בבית הקפה, שלום קטן או חיוך. בתנאי ששנינו נוכחים, או עושים את המאמץ הקטן להיות נוכחים. המפגש הזה, ואפילו הוא קטן, יכול להשפיע על הרווחה והבריאות. ולא רק באותו הרגע, כי יש לזה השפעה מתמשכת.
מערכת העצבים האוטונומית (הלא מודעת) בולשת ללא הרף ובודקת האם הסביבה מסוכנת או בטוחה, ומתאמת בהתאם את כל מערכות הגוף. כשהמערכת מזהה סכנה, או מה שהיא מפרשת כסכנה, היא מעבירה את הגוף למצב של מתח וכוננות. אבל כשהגוף מרגיש בטוח ולא צריך להיות עסוק בהתגוננות ושמירה, המערכות הגוף יכולות לתפקד בתפקוד האופטימלי שלהן.
וזה קורה לנו למשל כשמחייכים אלינו במכולת. אז רק כדי להרגיע, האיש מהמכולת שוב מחייך אלי, גיליתי שהוא אפילו יודע את שמי. וואו איזו שמחה, הלב מתרחב.
אני כותבת את זה עכשיו כי זאת עוד פיסת מחקר שמתווספת לעניין שלי במערכת העצבים והקשר הישיר בין הקשר החברתי לבריאות ולרווחה בכל הרמות, כפי שמסבירה התיאוריה הפולי-וגאלית.
למי שכל זה מעניין אותו ורוצה להכיר עוד יותר לעומק אני מזמינה לקורס הבא שלי ״להתיידד עם מערכת העצבים עם התיאוריה הפולי-וגאלית״. כל הפרטים והרשמה כאן.
