על דרכים ישרות ודרכים מעוקלות וחמורים,
שני צידי המוח, והרהורים על פוקוסינג ופלדנקרייז

בנסיעה באוטובוס בכביש שיורד מהעיר הסתכלתי על הגשר של קו הרכבת החדש ירושלים תל אביב. קו ישר – הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. לא משנה מה בדרך, עמק או הר, חוצבים או מעמידים גשר. העיקר שיהיה קצר ומהר. ונזכרתי בקו הישן שעדיין נוסע מתחנת מלחה ועובר בעמק שורק. דרך מתפתלת יפהפיה שנורא אהבתי כשהייתי ילדה ונסענו פעם או פעמיים בשנה לתל אביב או חיפה. אני ממש לא מתכוונת לכתוב נוסטלגיה – אני שמחה שירושלים מתקרבת לתל אביב! אבל כן, הקו החדש הזה הוא כל כך של התקופה הזאת. שהכי חשוב שיהיה קצר ומהר לא חשוב מה.
קראתי פעם שכשהטורקים בנו את מסילות הברזל שלהם הם עקבו אחרי מסלול החמורים. החמורים מצאו את הדרך הקלה והנוחה ביותר שהיא לא דווקא קו ישר. אני מדמיינת מין מסלול כזה בין גבעות, קצת עולה קצת יורד, קצת מתעקל, בטוח שצריך לקחת אוכל לדרך, ובסוף מגיעים. דרך משוטטת בנחת ומוצאת את המסלול הנוח והנעים. אני מדמיינת את החמורים בדרך מטיילים ומוצאים להם נתיב כזה בין הרים ובין סלעים. ואם הדרך קצת קשה החמורים הנחמדים האלה לא מתעקשים, הם הולכים אחורה, הם קצת נחים, ואז הם ממשיכים. אולי הם ישנים קצת בדרך וממשיכים מחר.
בעודי כותבת עכשיו אני חייבת לבדוק האם המוניטין שיצא לחמורים כעקשנים הוא נכון.
אז זה מה שמצאתי באתר של מקלט לחמורים: כשהחמור נועץ את את רגליו ומסרב לזוז, בני האדם חושבים שהוא עיקש. הרי בטוח שהוא יודע שאנחנו רוצים שהוא יזוז ובכל זאת הוא מתנגד. אנחנו חושבים שהוא עושה את זה בכוונה: הוא זז רק כשהוא רוצה ולא מקשיב להוראות. יתכן שחלק מהתפיסה הזאת מבוסס על העובדה שהחמורים דומים קצת לסוסים ומצפים שהם יתנהגו כמו סוסים. חמור לא מתנהג כסוס, כשהוא מסרב כנראה שיש לו סיבה טובה.
(www.thedonkeysanctuary.org.uk )
כשהחמור חש בסכנה, התגובה שלו היא לקפוא במקום ולהעריך את המצב. הוא לא יזוז צעד לפני שהוא ימצא את הפעולה הבטוחה. זה מה שגורם לו להראות עקשן, במיוחד אם אנחנו לא רואים את הסכנה, או שאנחנו לא מבינים שמשהו גרם לו להיות מודאג . המנהג הזה של לעצור ולחשוב, במקום לרוץ, הוא אחד מדרכי ההשרדות שלו. ובגלל התכונה הזאת אפשר לסמוך עליו במיוחד בשבילים מסוכנים. אבן מדרדרת, נחש שמחליק על השביל או ענף ברוח גורמים לו לעצור ולחשוב. זה הרבה יותר טוב מלהזרק מגב סוס שנוטה להבהל מדברים כאלה. וזה מתאים מאד למה שאני רוצה לכתוב.
אז בעודי נוסעת באוטובוס שיורד מירושלים הרהרתי לי שזה כמו ה"פלט סנס" וגם כמו פלדנקרייז. הרבה פעמים אני אומרת שפלדנקרייז ופוקוסינג זה אותו הדבר, ומי שלא מכיר טוב את שניהם לא מבין מה אני אומרת. זה נראה לי מובן מאליו וקשה לי להסביר. אז הנה הגיעה לה דוגמה טובה.
זה כמו ה"פלט סנס" בהתמקדות ("התחושה המורגשת" – התחושה הפנימית שהיא בעלת משמעות שיש לנו לגבי משהו) שלא הולך בקו ישר. התחושה המורגשת בגוף מחפשת מילה שתתאים לה. היא מטיילת לה בנבכי המוח הימני ומחפשת מילה או דימוי או צורה שיתאימו לה. זה לא טיול הגיוני ואין שם קוים ישרים. הולכים ומתפתלים וחוזרים וקצת נתקעים ושוב קצת הולכים עד שמוצאים את המילה המתאימה. ואז קורה משהו נעים בגוף. הנשימה מתרחבת ויש תחושת סיפוק כזאת ותחושה של זרימה וחיות. זה די מסתורי. למה התחושה צריכה למצוא מילה. אבל משהו באינטרגציה הזאת גורם לנו להרגיש טוב ומתמלאים בתחושת סיפוק כזאת.
זה דומה לי לתהליך שקורה לי בשעור פלדנקרייז. אני שוכבת על הגב ורוצה לקום לעמוד (למשל). נכון שזאת ממש לא בעיה. אני יכולה עכשיו לגייס את השרירים הנחוצים ולקום. אני בטח גם לא אשים לב שגייסתי כח, אלא אם זה כואב. אבל אני גם יכולה – וזה התהליך שאני אוהבת- לשכב על הגב ולחשוב שאני רוצה לקום ואני אקח את כל הזמן שבעולם כדי למצוא את הדרך שמתאימה כרגע לגוף שלי. ללא מאמץ שרירים, ובלי כח רצון. להתחיל להניע את הראש או את האגן או הרגליים ולחפש קצת ימינה קצת שמאלה, אני שמה לב לגוף, אם אני עוצרת את הנשימה זה אומר לי שזו אולי לא בדיוק הדרך הנוחה ביותר. ואני קצת מתגלגלת וקצת נחה ואולי בכלל לא אצליח היום לעשות את כל הדרך באיכות הזאת. ותוך כדי חיפוש כזה, כשאני מעמידה פנים לעצמי שאין לי שום מטרה מידית, אני מרגישה איך הגוף שלי מתרחב, והנשימה מתרחבת , ועוד מפרקים קטנים שלא חשבתי עליהם מתעוררים לחיים ועוד חללים פנימיים נפתחים ומצטרפים לתנועה שהיא הרבה יותר עגולה, שיכולה ללכת ולחזור באותה קלות, ללא קפיצות והחוויה שלי היא של התרחבות וסיפוק.